טרגדיה

הַהַתְחָלָה הִיא הַסּוֹף שֶׁל הָאֶמְצַע;
מְעַרְבֹּלֶת רְצִיפָה, שְׂרִיטָה
הַנָּעָה בְּמַעְגָּלִים
וּמְדַמֶּמֶת עַל הָאֶבֶן הַמְּרַצֶּפֶת
אֶת בִּירַת הַנֶּפֶשׁ.
לֹא בִּקַּרְתָּ בָּהּ מֵאָז
רָאִיתָ אֶת לִבִּי
מֻצָּג לְרַאֲוָה בְּחַלּוֹן הָאִטְלִיז;
שְׁאֵרִיּוֹת אֵיבָרַי נִמְכְּרוּ זֶה מִכְּבָר
לַקַרְנִיבוֹר הַתּוֹרָן שֶׁל הַבְּתוּלִין.
הַשְּׂרִיטָה הִיא סֶרֶט
נָא, הַמְּטַפְטֵף שְׁלוּלִיוֹת אַרְגָּמָן
בָּהֶן אַתָּה טוֹמֵן אֶת פָּנֶיךָ
כְּשֶׁהַהֲבָנָה כּוֹאֶבֶת אֶת הַלְקָאַת הַמַרְדֵּעַ –
הַטְּרָגֶדְיָה הִיא נִצְחִית
וְלַבּוּשָׁה יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת
גַּם אִם אַתָּה מְשַׁלֵּם
בִּפְרוּטוֹת הַסֶנְטִימֶנְטִים הָאַחֲרוֹנוֹת.

על השתנה והשתנות

כשאני מגיעה לצומת מורשה, אני מבינה שאין סיכוי קל שבקלים שאצליח להתאפק עד ההגעה הביתה, ובחצות בדיוק אני מוצאת את עצמי בשירותים המטונפים של תחנת הדלק בכניסה לכפר סבא, מפשילה תחתונים וכורעת מעל לאסלה המרוחה בצואה יבשה. משהו בפורקן הנוזלים הזה היה מבורך ומענג כאחד, וכאשר אני מתניעה את המכונית, מבליחה במחשבותיי תובנה מעט מתסכלת – כנראה שהגיע הזמן לחשב את כל המסלולים שלי מחדש אם עשיית צרכים במקום הכי מבחיל בסביבה הוא, ללא צל של ספק, החלק הכי טוב ביום שלי.

מלו

הוא שואל, אני עונה

מָה אִשָּׁה רוֹצָה?
בִּקְּשָׁה אִישׁ
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְאִישָהּ;
שֶׁיָּבִין
שֶׁיַגְמִיר
שֶׁיַּעֲמֹד
זָקוּף קוֹמָה
מֵאֲחוֹרֵי גָּבָה
וְיִפְרֹק מִמֶּנָּה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל כָּל יוֹם
אֶת עֹל הַחָזִיָּה.

מרווח נשימה

אתה לא יודע את זה, אבל תליתי תקוות בנסיקה שלך. אין לי אמון מיותר לחלק, ובכל זאת קיבלת את כולו. נתתי, דווקא כי לא ביקשת. הייתי בשבילך, דווקא כי לא היית צריך אותי. זוהי טוטאליות, כך אני מפרשת אותה. לא שיערתי בזמנו שכנפיים העשויות פלסטיק זול, אין בהן מעוף. לא שיערתי שאתה, הפיקח, הצלול, המיושב כל כך בדעתך, תתעל את כל כוחותיך להכחשת העובדות.

ורק כשהתפכחתי, ראיתי את קוויך המדויקים כפי שהם. דבר אינו זולג אל מחוץ לתבנית הברורה, העקומה בצורתה שלתוכה יצקת את עצמך. אתה מתמגנט לקלישאה כמו הייתה בסיס היקום עליו אתה דורך, מתהדר בה כיהלום מנצנץ על אצבע הוויתך. החום המלאכותי הזה פורט לך על עצבי הגאווה ואתה מתמסר בעיוורון מעורר רחמים שבי אחריו. רגש הוא לא חלק מהתפריט היומי שלך, אך אתה מתאווה לו באופן בלתי מודע; הרי השובע מגרה יותר מהרעב, ובסופו של יום אתה נכנס למיטה עם נשמה המכספת למגעה הרך של האמת. צר לי עליך, שנקשרת בחבלי הכישוף, וצר לי עוד יותר על שלא נתת לי את ההזדמנות להתירם. הענקתי לך יותר משתוכל אי פעם לשאת, וייתכן שכאן טמונה הטעות. תתנחם – הצלחת אמנם שלך ריקה, אך לפחות הסכו"ם עשוי זהב.

האמריקאי שורף קוביית חשיש ומלהג באנפוף על ילדותו בשיקגו. לפרקים אני מוצאת כוח להקשיב לדבריו, אך רוב הזמן בוהה בשיערותיו המאפירות וכל נים בגופי מלקה אותי על לקיחת הרפתקאות מטופשות. המסע הזה התבשל בי כבר חודשים ארוכים, אך נקודת השבר ששלחה אותי לצאת לדרך הייתה דווקא כשהצפנתי אל חיפה. בעודי פוזלת אל תמונת המפרץ שלמרגלותיי, הרגשתי כאב חד המנסר בעיקשות פרצה אל תוך נפשי. העיר הזאת היא כמו המאהבת המכוערת שאתה נוסע מדי פעם להתנחם בזרועותיה וחוזר בודד יותר משהיית. הרגשתי מוצפת וחנוקה. נקודת רתיחה שאין מנוס ממנה. שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי מעבר לים, במחשבה אווילית שלו אחליף את הנוף, תחדול התופת את קיומה. התחוור לי שלזיהום אין שפה והמוגלה ממשיכה להצטבר מתחת לעור, ואין משנה לה באיזו חותמת הטבעתי את הדרכון.

מבט אחד אל עבר השמיכה הלבנה המכסה את הסמטה הקטנה שנגלית אלי מבעד לזכוכית מחייה אותי מחדש. לפתע הוא שואל אותי, האמריקאי, כמו קורא את מחשבותיי, למה אני הכי מתגעגעת. אני שואפת את הריח החריף, הסמיך, הכמעט מבחיל של החשיש השרוף ושפתיי משיבות מעצמן, בחיוך מחוצף, "הביתה."

התחביב החדש הוא שתיקה. הסביבה תפרש זאת כאדישות, אך למעשה אני אכולת אשמה, על עצמי ועל העולם. אני לא עושה איתה דבר, אפילו נמנעת מלכתוב אותה על דף. כמו השלג, גם היא תימס ותיעלם לבסוף אל תוך האדמה. השמש לא תיעדר מחיי לנצח.

מלו

רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ

אני סורגת טעויות לצעיפים צבעוניים, רכים, צמריריים, רק כדי לכרוך אותם סביב צווארי באופן הדוק מדי ולהניח לעצמי לגסוס בחנק של עצמי. זה אותו הדפוס המקולל, האלים והמופרע לאין שיעור שדבק בי אי שם בגילאי העשרה המוקדמים והותיר חתכים סימטריים על ירכי הפנימית. הרציונל לא משחק פה תפקיד, הוא מעולם לא היווה אופציה לדבר. אני מתמסרת בכל גופי ונפשי לתבוסה, כמעט בתשוקה. מערסלת את המרה השחורה בכף ידי ומגוננת עליה בקנאיות כמו הייתה מאהב קרוב. מאהב רקוב. כזה שאוהבים דווקא כי הוא מסוכן, דווקא כי אסור.

הדגל שלי מורד אל חצי התורן ואני כמו מכריזה לעולם – האור בי כבה. כל טיפות האנרגיה האחרונות נסחטו זה מכבר אל תוך תהום בוצית וכוחותיי חדלו את התחדשותם. אני ממעטת לצאת מהבית, אלא אם אני מוכרחה באמת, וכשכן – תמיד קושרת חוטים דמיוניים הביתה כדי לא להתפתות להתרחק מהמאורה המבוצרת שלי, אשר רק בין כתליה אני יכולה להרפות באמת. את השבוע הקרוב אני אעביר בלהתכלב בקור המנסר של אירופה וזה לא עושה בי כלום. אין בי לא התרגשות, לא ציפיה, באופן מפתיע אף לא חרדה. אני אורזת עצמות שבורות אל תוך תרמיל ומצמידה לו תווית עם אותיות לועזיות המרכיבות את שמי. במידה ויאבד, שיידעו למי לשייך את הייאוש המקופל היטב לצד התחתונים ומברשת השיניים. אני ארים את ידי ואצעק, כמעט בגאווה: זה שלי.

אמרתי השבוע לשטן – אם כבר להתכלב, אז לפחות שתהיה ארכיטקטורה מעניינת מסביב. הוא הנהן והוסיף: "ואם כבר את טובעת, אז לפחות שהמים יהיו צלולים," והידק את הצעיף היפה שסרגתי סביב הצוואר. הלכתי להתבונן בעצמי במראה. התאמת הצבעים טובה. השמלה הזו מחמיאה. הגרביונים מחטבים את הגזרה. קצת קשה לנשום, אבל זה זניח. הרי אסור לך להרגיש, ולו לרגע פעוט אחד, יותר מדי בנוח.

 

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ

בַּמִּקְלַחַת
אֲנִי מִסְתַּבֶּנֶת עִם הַנָרָטִיב הַמָּצוּי;
הוּא מַקְצִיף חֵימָה עַל עוֹרִי
מְנַסֵּר בּוֹ פְּתָחִים וְפּוֹשֶׂה בִּי
אֶת השְׂרֵפָה
עַד כָּלוֹת הָרֶפֶשׁ.

בָּרִיק שֶׁנּוֹתָר מִמֶּנִּי
מְהַדְהֵד קוֹלְךָ
הַמְּבַקֵּשׁ אוֹתִי נְקִיָּה.

אָז אֲנִי מְפַשֶּׂקֶת לְאוֹר הַיָּרֵחַ,

נִיזוֹנָה מֵהַיָּד הַמְאוֹנֶנֶת לִי
וְתַּרְעֵלָתְךָ מְטַאֲטֶאת אֶת הַרְאָיוֹת
אֶל מִתַּחַת לְשָׁטִיחַ הַכְּנִיסָה.

השכוי והטווס

 

חמש קומות זה לא גבוה, אך הקרקע רחוקה מספיק עד להרעיד בי צמרמורות אימה. פרצופים אקראיים ניבטים אל דמותי מלמטה,  אבל הם כה זעירים שאינני מזהה את הבעותיהם. ברור לי כשמש שהם מחכים לתחילתו של המופע, אלא שאין לי דבר להציג לראווה. לא ניחנתי במעוף, ואף לא בנוצות הרהב. ביקש בעבר השטן להעניק לי אחד מאלו, אך לא הייתי מסוגלת לנקוב בהעדפה. על מנת להגיע לכדי החלטה, עלי לענות ראשית על שאלות קשות יותר, אשר נשגבות בהרבה מבינתי; כמו מה גובר על מה – חטא הגאווה או חטא הדמיון? האם יש בי המסוגלות להבחין בהבדל שביניהם? האם בכלל ההבדל, מינורי ככל שיהיה, ישנו?

גם לכם זה מדגדג באינטלקט?

קול נושף בעורפי וגבי מזדקף לשמע צמד הברות שמי; השטן מתורגל היטב בהופעותיו הפתאומיות. אני מסובבת את גבי אל הקהל הנושא אלי ציפייה מתוחה ומתבוננת בתווים המשורטטים שאני כל כך אוהבת. רגעים אחדים מאוחר יותר, פחד נעים ינקר לי את בית החזה בעוד שפתיו נושקות לשלי. אימרו לי, מה גורלו של השכוי אשר התאהב בטווס? אני מנסה להיזכר כיצד נגמרה האגדה הארכאית ההיא, לשווא. נדמה לי שאושר ועושר לא היה שם. אבל קשה שלא לנסות לאמוד את כמות הדמיון אשר נדרשה מהשכוי המסכן כדי ליפול בשבי היפהפה של הגאווה. קשה שלא לתהות, במה היה בוחר הוא, לוּ הייתה ניתנת בידיו הבחירה.

כשאנחנו נעלמים אל תוך הבניין, מלוות אותנו שריקות רמות ומחיאות כפיים. האספסוף נותן את תשואותיו ומשהו בי נפקח ומתפכח. לרגע פעוט אחד, אני מודה ביני לבין עצמי – אין לי עניין בהדר. גם לא בכנפיים.

 

מלו