רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ

אני סורגת טעויות לצעיפים צבעוניים, רכים, צמריריים, רק כדי לכרוך אותם סביב צווארי באופן הדוק מדי ולהניח לעצמי לגסוס בחנק של עצמי. זה אותו הדפוס המקולל, האלים והמופרע לאין שיעור שדבק בי אי שם בגילאי העשרה המוקדמים והותיר חתכים סימטריים על ירכי הפנימית. הרציונל לא משחק פה תפקיד, הוא מעולם לא היווה אופציה לדבר. אני מתמסרת בכל גופי ונפשי לתבוסה, כמעט בתשוקה. מערסלת את המרה השחורה בכף ידי ומגוננת עליה בקנאיות כמו הייתה מאהב קרוב. מאהב רקוב. כזה שאוהבים דווקא כי הוא מסוכן, דווקא כי אסור.

הדגל שלי מורד אל חצי התורן ואני כמו מכריזה לעולם – האור בי כבה. כל טיפות האנרגיה האחרונות נסחטו זה מכבר אל תוך תהום בוצית וכוחותיי חדלו את התחדשותם. אני ממעטת לצאת מהבית, אלא אם אני מוכרחה באמת, וכשכן – תמיד קושרת חוטים דמיוניים הביתה כדי לא להתפתות להתרחק מהמאורה המבוצרת שלי, אשר רק בין כתליה אני יכולה להרפות באמת. את השבוע הקרוב אני אעביר בלהתכלב בקור המנסר של אירופה וזה לא עושה בי כלום. אין בי לא התרגשות, לא ציפיה, באופן מפתיע אף לא חרדה. אני אורזת עצמות שבורות אל תוך תרמיל ומצמידה לו תווית עם אותיות לועזיות המרכיבות את שמי. במידה ויאבד, שיידעו למי לשייך את הייאוש המקופל היטב לצד התחתונים ומברשת השיניים. אני ארים את ידי ואצעק, כמעט בגאווה: זה שלי.

אמרתי השבוע לשטן – אם כבר להתכלב, אז לפחות שתהיה ארכיטקטורה מעניינת מסביב. הוא הנהן והוסיף: "ואם כבר את טובעת, אז לפחות שהמים יהיו צלולים," והידק את הצעיף היפה שסרגתי סביב הצוואר. הלכתי להתבונן בעצמי במראה. התאמת הצבעים טובה. השמלה הזו מחמיאה. הגרביונים מחטבים את הגזרה. קצת קשה לנשום, אבל זה זניח. הרי אסור לך להרגיש, ולו לרגע פעוט אחד, יותר מדי בנוח.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s