מרווח נשימה

אתה לא יודע את זה, אבל תליתי תקוות בנסיקה שלך. אין לי אמון מיותר לחלק, ובכל זאת קיבלת את כולו. נתתי, דווקא כי לא ביקשת. הייתי בשבילך, דווקא כי לא היית צריך אותי. זוהי טוטאליות, כך אני מפרשת אותה. לא שיערתי בזמנו שכנפיים העשויות פלסטיק זול, אין בהן מעוף. לא שיערתי שאתה, הפיקח, הצלול, המיושב כל כך בדעתך, תתעל את כל כוחותיך להכחשת העובדות.

ורק כשהתפכחתי, ראיתי את קוויך המדויקים כפי שהם. דבר אינו זולג אל מחוץ לתבנית הברורה, העקומה בצורתה שלתוכה יצקת את עצמך. אתה מתמגנט לקלישאה כמו הייתה בסיס היקום עליו אתה דורך, מתהדר בה כיהלום מנצנץ על אצבע הוויתך. החום המלאכותי הזה פורט לך על עצבי הגאווה ואתה מתמסר בעיוורון מעורר רחמים שבי אחריו. רגש הוא לא חלק מהתפריט היומי שלך, אך אתה מתאווה לו באופן בלתי מודע; הרי השובע מגרה יותר מהרעב, ובסופו של יום אתה נכנס למיטה עם נשמה המכספת למגעה הרך של האמת. צר לי עליך, שנקשרת בחבלי הכישוף, וצר לי עוד יותר על שלא נתת לי את ההזדמנות להתירם. הענקתי לך יותר משתוכל אי פעם לשאת, וייתכן שכאן טמונה הטעות. תתנחם – הצלחת אמנם שלך ריקה, אך לפחות הסכו"ם עשוי זהב.

האמריקאי שורף קוביית חשיש ומלהג באנפוף על ילדותו בשיקגו. לפרקים אני מוצאת כוח להקשיב לדבריו, אך רוב הזמן בוהה בשיערותיו המאפירות וכל נים בגופי מלקה אותי על לקיחת הרפתקאות מטופשות. המסע הזה התבשל בי כבר חודשים ארוכים, אך נקודת השבר ששלחה אותי לצאת לדרך הייתה דווקא כשהצפנתי אל חיפה. בעודי פוזלת אל תמונת המפרץ שלמרגלותיי, הרגשתי כאב חד המנסר בעיקשות פרצה אל תוך נפשי. העיר הזאת היא כמו המאהבת המכוערת שאתה נוסע מדי פעם להתנחם בזרועותיה וחוזר בודד יותר משהיית. הרגשתי מוצפת וחנוקה. נקודת רתיחה שאין מנוס ממנה. שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי מעבר לים, במחשבה אווילית שלו אחליף את הנוף, תחדול התופת את קיומה. התחוור לי שלזיהום אין שפה והמוגלה ממשיכה להצטבר מתחת לעור, ואין משנה לה באיזו חותמת הטבעתי את הדרכון.

מבט אחד אל עבר השמיכה הלבנה המכסה את הסמטה הקטנה שנגלית אלי מבעד לזכוכית מחייה אותי מחדש. לפתע הוא שואל אותי, האמריקאי, כמו קורא את מחשבותיי, למה אני הכי מתגעגעת. אני שואפת את הריח החריף, הסמיך, הכמעט מבחיל של החשיש השרוף ושפתיי משיבות מעצמן, בחיוך מחוצף, "הביתה."

התחביב החדש הוא שתיקה. הסביבה תפרש זאת כאדישות, אך למעשה אני אכולת אשמה, על עצמי ועל העולם. אני לא עושה איתה דבר, אפילו נמנעת מלכתוב אותה על דף. כמו השלג, גם היא תימס ותיעלם לבסוף אל תוך האדמה. השמש לא תיעדר מחיי לנצח.

מלו

2 תגובות בנושא “מרווח נשימה

  1. מלו זה מדהים. במיוחד המשפט ׳השמיכה הלבנה המכסה את הסמטה הקטנה שנגלית אלי מבעד לזכוכית׳. חזק בטירוף. אהבתי ממש. כיף שאת משתפת ושופכת את רגשותייך כך על הדף. מקסים.
    מדהימה שאת.

    Liked by 1 person

  2. בדרך כלל כשאני קוראת אותך, אני נותנת למילים לערסל אותי, לקחת אותי על גביהם, בלי לחשוב על תמונה, רק על תנועה. הפעם, בחלק השני, היתה גם תמונה: חיפה, אמריקאי, שלג, עיר זרה. היה ריח של קובית חשיש שרופה. אני אוהבת את שני החלקים. וגם את השלישי 🙂

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s