תפוזים

אֵין מֻרְכֶּבֶת יוֹתֵר

מִמַּעֲרֶכֶת הַיְּחָסִים שֶׁבֵּין אָדָם לְתוֹדָעָתוֹ-

הִיא מְקַבַּעַת טַלְפָיִים עַל הַגְּבוּל הַנָפִיץ

וּמְלַעְלַעַת בִּגְרוֹנָהּ אֶת הַשְּׁפִיּוּת,

גּוֹדַעַת מְאוֹר עֵינַיִם

וּמְפָרֶקֶת וּמַרְכִּיבָה

מְפָרֶקֶת וּמַרְכִּיבָה

חֶלְקִיקֵי אִישִׁיּוֹת.

הִיא שָׁם, הִיא שָׁם,

הִיא בָּעִפָּרוֹן שֶׁחֻדּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבַּר לְעוֹלָם,

הִיא שׁוֹכֶבֶת לְמַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה

הַמֻּצַּעַת בְּדָם הַמִּפְלֶצֶת.

הִיא בִּמְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם הַמְפְלַרְטְטוֹת עִם הַאֶגוֹ,

מַרְעִידָה עֹנֶג בְּכֹּתֶלֵי הַגּוּף

וְהִיא כָּל כֻּלָּהּ

שְׁאֵרִיּוֹת הַמְּתִיקָה הַמִתְגַּלְּעוֹת

בְּתַחְתִּית הַאֵבוּס.

מִדֵּי-פַּעַם מוֹפִיעָה, לוֹבֶשֶׁת סַכָּנָה

מוֹחָה לִי דִּמְעָה

מַדְלִיקָה לִי סִיגַרְיָה

מַצִּיעָה כּוֹס מִיץ תַּפּוּזִים.

אֲנִי לוֹגֶמֶת, אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת,

אֲנִי מִתְאַהֶבֶת בָּהּ מֵחָדָשׁ

אַךְ בַּסּוֹף, לֹא נוֹתָר מִמֶּנָּה אֶלָּא בְּדָל

וְאַף הוּא מַעְכִיר אֶת הַנּוֹזֵל.

לא ביקשתי שתהיה לי המוזה

לֹא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּהְיֶה לִי הַמּוּזָה
אֲבָל לִפְעָמִים גַּם עָוִית הַגַּעְגּוּעַ
מְעַקְצֵץ עַל הָאוֹר.

אֲנִי מְגָרֶדֶת אוֹתוֹ עַד הָעֶצֶם
לְרָמַת הַמִּלָּה הַסּוֹרֶרֶת,
מְבוֹדֶדֶת אוֹתִיּוֹת וּמְנַקֶּדֶת
בְּחַסְדֵי שִׁיכּוּל הַדַּעַת.
הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם –
כְּבָר שָׁמַעְתִּי עַל מַהְפֵּכוֹת
שֶׁהֵחֵלּוּ דַּרְכָּן עַל דַּפֵּי נְיָר
אָז אֲנִי מְגוֹלֶלֶת זִכְרוֹנוֹת
וְהַדְּיוֹ מְצַמְצֵם בִּי אֶת הַאֶגוֹ,
נוֹעֵץ בּוֹ אֶת חֹד הָאַיִן
כְּשֶׁבְּדְּפָנוֹת רֶחֶמִי בּוֹעֵט שִׁיר אִלֵּם,
יָתוֹם מִשָּׂפָה, שִׁכּוֹר מִמַּגָּע שְׂפָתַיִם.

הַבְטַח לִי שֶׁתִּרְחַק
שֶׁלֹּא תִּבְעַל, שֶׁלֹּא תִּצְעַק,
שֶׁתִּשְׁחַק
אֶת שְׁרִיר הַגַּאֲוָה
מַיִם גְּנוּבִים מְתִיקוּתָם מְלָאכוּתִית,
וְגַם שִׁיר הַנּוֹשֵׂא אֶת שִׁמְךָ
אֵינוֹ שֶׁלְּךָ לֶאֱהֹב;
לֹא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
הַמּוּזָה.

טרגדיה

הַהַתְחָלָה הִיא הַסּוֹף שֶׁל הָאֶמְצַע;
מְעַרְבֹּלֶת רְצִיפָה, שְׂרִיטָה
הַנָּעָה בְּמַעְגָּלִים
וּמְדַמֶּמֶת עַל הָאֶבֶן הַמְּרַצֶּפֶת
אֶת בִּירַת הַנֶּפֶשׁ.
לֹא בִּקַּרְתָּ בָּהּ מֵאָז
רָאִיתָ אֶת לִבִּי
מֻצָּג לְרַאֲוָה בְּחַלּוֹן הָאִטְלִיז;
שְׁאֵרִיּוֹת אֵיבָרַי נִמְכְּרוּ זֶה מִכְּבָר
לַקַרְנִיבוֹר הַתּוֹרָן שֶׁל הַבְּתוּלִין.
הַשְּׂרִיטָה הִיא סֶרֶט
נָא, הַמְּטַפְטֵף שְׁלוּלִיוֹת אַרְגָּמָן
בָּהֶן אַתָּה טוֹמֵן אֶת פָּנֶיךָ
כְּשֶׁהַהֲבָנָה כּוֹאֶבֶת אֶת הַלְקָאַת הַמַרְדֵּעַ –
הַטְּרָגֶדְיָה הִיא נִצְחִית
וְלַבּוּשָׁה יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת
גַּם אִם אַתָּה מְשַׁלֵּם
בִּפְרוּטוֹת הַסֶנְטִימֶנְטִים הָאַחֲרוֹנוֹת.

על השתנה והשתנות

כשאני מגיעה לצומת מורשה, אני מבינה שאין סיכוי קל שבקלים שאצליח להתאפק עד ההגעה הביתה, ובחצות בדיוק אני מוצאת את עצמי בשירותים המטונפים של תחנת הדלק בכניסה לכפר סבא, מפשילה תחתונים וכורעת מעל לאסלה המרוחה בצואה יבשה. משהו בפורקן הנוזלים הזה היה מבורך ומענג כאחד, וכאשר אני מתניעה את המכונית, מבליחה במחשבותיי תובנה מעט מתסכלת – כנראה שהגיע הזמן לחשב את כל המסלולים שלי מחדש אם עשיית צרכים במקום הכי מבחיל בסביבה הוא, ללא צל של ספק, החלק הכי טוב ביום שלי.

מלו

הוא שואל, אני עונה

מָה אִשָּׁה רוֹצָה?
בִּקְּשָׁה אִישׁ
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְאִישָהּ;
שֶׁיָּבִין
שֶׁיַגְמִיר
שֶׁיַּעֲמֹד
זָקוּף קוֹמָה
מֵאֲחוֹרֵי גָּבָה
וְיִפְרֹק מִמֶּנָּה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל כָּל יוֹם
אֶת עֹל הַחָזִיָּה.

מרווח נשימה

אתה לא יודע את זה, אבל תליתי תקוות בנסיקה שלך. אין לי אמון מיותר לחלק, ובכל זאת קיבלת את כולו. נתתי, דווקא כי לא ביקשת. הייתי בשבילך, דווקא כי לא היית צריך אותי. זוהי טוטאליות, כך אני מפרשת אותה. לא שיערתי בזמנו שכנפיים העשויות פלסטיק זול, אין בהן מעוף. לא שיערתי שאתה, הפיקח, הצלול, המיושב כל כך בדעתך, תתעל את כל כוחותיך להכחשת העובדות.

ורק כשהתפכחתי, ראיתי את קוויך המדויקים כפי שהם. דבר אינו זולג אל מחוץ לתבנית הברורה, העקומה בצורתה שלתוכה יצקת את עצמך. אתה מתמגנט לקלישאה כמו הייתה בסיס היקום עליו אתה דורך, מתהדר בה כיהלום מנצנץ על אצבע הוויתך. החום המלאכותי הזה פורט לך על עצבי הגאווה ואתה מתמסר בעיוורון מעורר רחמים שבי אחריו. רגש הוא לא חלק מהתפריט היומי שלך, אך אתה מתאווה לו באופן בלתי מודע; הרי השובע מגרה יותר מהרעב, ובסופו של יום אתה נכנס למיטה עם נשמה המכספת למגעה הרך של האמת. צר לי עליך, שנקשרת בחבלי הכישוף, וצר לי עוד יותר על שלא נתת לי את ההזדמנות להתירם. הענקתי לך יותר משתוכל אי פעם לשאת, וייתכן שכאן טמונה הטעות. תתנחם – הצלחת אמנם שלך ריקה, אך לפחות הסכו"ם עשוי זהב.

האמריקאי שורף קוביית חשיש ומלהג באנפוף על ילדותו בשיקגו. לפרקים אני מוצאת כוח להקשיב לדבריו, אך רוב הזמן בוהה בשיערותיו המאפירות וכל נים בגופי מלקה אותי על לקיחת הרפתקאות מטופשות. המסע הזה התבשל בי כבר חודשים ארוכים, אך נקודת השבר ששלחה אותי לצאת לדרך הייתה דווקא כשהצפנתי אל חיפה. בעודי פוזלת אל תמונת המפרץ שלמרגלותיי, הרגשתי כאב חד המנסר בעיקשות פרצה אל תוך נפשי. העיר הזאת היא כמו המאהבת המכוערת שאתה נוסע מדי פעם להתנחם בזרועותיה וחוזר בודד יותר משהיית. הרגשתי מוצפת וחנוקה. נקודת רתיחה שאין מנוס ממנה. שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי מעבר לים, במחשבה אווילית שלו אחליף את הנוף, תחדול התופת את קיומה. התחוור לי שלזיהום אין שפה והמוגלה ממשיכה להצטבר מתחת לעור, ואין משנה לה באיזו חותמת הטבעתי את הדרכון.

מבט אחד אל עבר השמיכה הלבנה המכסה את הסמטה הקטנה שנגלית אלי מבעד לזכוכית מחייה אותי מחדש. לפתע הוא שואל אותי, האמריקאי, כמו קורא את מחשבותיי, למה אני הכי מתגעגעת. אני שואפת את הריח החריף, הסמיך, הכמעט מבחיל של החשיש השרוף ושפתיי משיבות מעצמן, בחיוך מחוצף, "הביתה."

התחביב החדש הוא שתיקה. הסביבה תפרש זאת כאדישות, אך למעשה אני אכולת אשמה, על עצמי ועל העולם. אני לא עושה איתה דבר, אפילו נמנעת מלכתוב אותה על דף. כמו השלג, גם היא תימס ותיעלם לבסוף אל תוך האדמה. השמש לא תיעדר מחיי לנצח.

מלו