רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ

אני סורגת טעויות לצעיפים צבעוניים, רכים, צמריריים, רק כדי לכרוך אותם סביב צווארי באופן הדוק מדי ולהניח לעצמי לגסוס בחנק של עצמי. זה אותו הדפוס המקולל, האלים והמופרע לאין שיעור שדבק בי אי שם בגילאי העשרה המוקדמים והותיר חתכים סימטריים על ירכי הפנימית. הרציונל לא משחק פה תפקיד, הוא מעולם לא היווה אופציה לדבר. אני מתמסרת בכל גופי ונפשי לתבוסה, כמעט בתשוקה. מערסלת את המרה השחורה בכף ידי ומגוננת עליה בקנאיות כמו הייתה מאהב קרוב. מאהב רקוב. כזה שאוהבים דווקא כי הוא מסוכן, דווקא כי אסור.

הדגל שלי מורד אל חצי התורן ואני כמו מכריזה לעולם – האור בי כבה. כל טיפות האנרגיה האחרונות נסחטו זה מכבר אל תוך תהום בוצית וכוחותיי חדלו את התחדשותם. אני ממעטת לצאת מהבית, אלא אם אני מוכרחה באמת, וכשכן – תמיד קושרת חוטים דמיוניים הביתה כדי לא להתפתות להתרחק מהמאורה המבוצרת שלי, אשר רק בין כתליה אני יכולה להרפות באמת. את השבוע הקרוב אני אעביר בלהתכלב בקור המנסר של אירופה וזה לא עושה בי כלום. אין בי לא התרגשות, לא ציפיה, באופן מפתיע אף לא חרדה. אני אורזת עצמות שבורות אל תוך תרמיל ומצמידה לו תווית עם אותיות לועזיות המרכיבות את שמי. במידה ויאבד, שיידעו למי לשייך את הייאוש המקופל היטב לצד התחתונים ומברשת השיניים. אני ארים את ידי ואצעק, כמעט בגאווה: זה שלי.

אמרתי השבוע לשטן – אם כבר להתכלב, אז לפחות שתהיה ארכיטקטורה מעניינת מסביב. הוא הנהן והוסיף: "ואם כבר את טובעת, אז לפחות שהמים יהיו צלולים," והידק את הצעיף היפה שסרגתי סביב הצוואר. הלכתי להתבונן בעצמי במראה. התאמת הצבעים טובה. השמלה הזו מחמיאה. הגרביונים מחטבים את הגזרה. קצת קשה לנשום, אבל זה זניח. הרי אסור לך להרגיש, ולו לרגע פעוט אחד, יותר מדי בנוח.

 

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ

בַּמִּקְלַחַת
אֲנִי מִסְתַּבֶּנֶת עִם הַנָרָטִיב הַמָּצוּי;
הוּא מַקְצִיף חֵימָה עַל עוֹרִי
מְנַסֵּר בּוֹ פְּתָחִים וְפּוֹשֶׂה בִּי
אֶת השְׂרֵפָה
עַד כָּלוֹת הָרֶפֶשׁ.

בָּרִיק שֶׁנּוֹתָר מִמֶּנִּי
מְהַדְהֵד קוֹלְךָ
הַמְּבַקֵּשׁ אוֹתִי נְקִיָּה.

אָז אֲנִי מְפַשֶּׂקֶת לְאוֹר הַיָּרֵחַ,

נִיזוֹנָה מֵהַיָּד הַמְאוֹנֶנֶת לִי
וְתַּרְעֵלָתְךָ מְטַאֲטֶאת אֶת הַרְאָיוֹת
אֶל מִתַּחַת לְשָׁטִיחַ הַכְּנִיסָה.

השכוי והטווס

 

חמש קומות זה לא גבוה, אך הקרקע רחוקה מספיק עד להרעיד בי צמרמורות אימה. פרצופים אקראיים ניבטים אל דמותי מלמטה,  אבל הם כה זעירים שאינני מזהה את הבעותיהם. ברור לי כשמש שהם מחכים לתחילתו של המופע, אלא שאין לי דבר להציג לראווה. לא ניחנתי במעוף, ואף לא בנוצות הרהב. ביקש בעבר השטן להעניק לי אחד מאלו, אך לא הייתי מסוגלת לנקוב בהעדפה. על מנת להגיע לכדי החלטה, עלי לענות ראשית על שאלות קשות יותר, אשר נשגבות בהרבה מבינתי; כמו מה גובר על מה – חטא הגאווה או חטא הדמיון? האם יש בי המסוגלות להבחין בהבדל שביניהם? האם בכלל ההבדל, מינורי ככל שיהיה, ישנו?

גם לכם זה מדגדג באינטלקט?

קול נושף בעורפי וגבי מזדקף לשמע צמד הברות שמי; השטן מתורגל היטב בהופעותיו הפתאומיות. אני מסובבת את גבי אל הקהל הנושא אלי ציפייה מתוחה ומתבוננת בתווים המשורטטים שאני כל כך אוהבת. רגעים אחדים מאוחר יותר, פחד נעים ינקר לי את בית החזה בעוד שפתיו נושקות לשלי. אימרו לי, מה גורלו של השכוי אשר התאהב בטווס? אני מנסה להיזכר כיצד נגמרה האגדה הארכאית ההיא, לשווא. נדמה לי שאושר ועושר לא היה שם. אבל קשה שלא לנסות לאמוד את כמות הדמיון אשר נדרשה מהשכוי המסכן כדי ליפול בשבי היפהפה של הגאווה. קשה שלא לתהות, במה היה בוחר הוא, לוּ הייתה ניתנת בידיו הבחירה.

כשאנחנו נעלמים אל תוך הבניין, מלוות אותנו שריקות רמות ומחיאות כפיים. האספסוף נותן את תשואותיו ומשהו בי נפקח ומתפכח. לרגע פעוט אחד, אני מודה ביני לבין עצמי – אין לי עניין בהדר. גם לא בכנפיים.

 

מלו

פיתיון

אֲנִי מְפְלַרְטֶטֶת עִם הַתּוֹדָעָה
עַד שֶׁזּוֹ
מְרִימָה אֶת שִׂמְלָתָהּ
מִתְהַלֶּכֶת מוּלִי עֵירֹמָה,
מִתְגָּרָה.

כַּמָּה שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כָּכָה,
חֲשׂוּפָה.
וְכַמָּה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ
לְלֹא בּוּשָׁה,
וְכַּמָּה שֶׁהוּא אוֹהֵב
כַּמָּה שֶׁהוּא אוֹהֵב

לִצְפוֹת בָּךְ רוֹכֶבֶת מֵעָלָיו

אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֶל
שׁוּם

מָקוֹם.

גופי חכם ממני

 

אני ואמבר מתיישבות על ספסל בסמטה מוארת בין שני בנייני מגורים. אני מחליטה להדליק סיגריה ובעודי נוטלת מידה את המצית, אני מבחינה בארשת פניה הרצינית, המודאגת, המפצירה בי לספר כבר מה קרה. משהו בסיטואציה מרגיש זר וטבעי כאחד. מבטי נתקע על המדרכה המצחינה משתן של כלבים. האוויר קריר, מלטף, מבשר טובות. אני מספרת בלאקונות והיא, בעיקשות מבורכת, מנסה לנבור עמוק יותר. יש לי נטייה להתקמצן במילים, אלא אם אני מרגישה שיש מישהו המוכן להקשיב. אינני מנסה להסתיר את הצרידות שבקולי ואמבר תוהה לעצמה בקול רם מדוע אני כל כך חולה בשבועות האחרונים, כאילו שאדם שולט במחלתו. התחלתי להגיב לה בציניות אופיינית, אבל לפתע חלפה בי המחשבה שאולי גופי אינו בוגד בי, אלא משדר סימני מצוקה, מאותת בפני באופן נואש כי הוא זקוק לעזרה. סוקרטס טען בפני כארמידס כי אין מרפאים גוף בנפרד מהנפש. הוא סבר, פשוטו כמשמעו, כי הנשמה היא איבר בלתי נפרד מגופנו, וכשהיא חולה, החולי מתפשט אל הגוף כולו. ייתכן וכל הזמן הזה אני נלחמת בסימפטומים במקום לחטא את האיבר הנגוע? הרי, זה לא סוד שהדכדוך מבקר אותי תכופות. הוא יושב על מפתני עד שאני נכנעת ופותחת לו את הדלת, מציעה לו קפה ועוגיות. הוא מתנחל בביתי לזמנים בלתי מוגדרים. שעה, יום, חודשים.

 

כשהגעתי לתובנה הזו, שיתפתי את אמבר. סיפרתי לה עליך. על איך שפסעתי בדרכים הסודיות שריצפת במיוחד בעבורי, ושאין לך מושג קלוש על כך, אך כשהגעתי אל יעדי השרשתי תקוות אל תוך האדמה שלך. סיפרתי לה שהן לא הצמיחו דבר, כי הלכת לפני שהספקתי להשקותן. נותרתי מבולבלת, מאוכזבת, עם טעם עגום שהתפשט בפי ואיים בבחילה. חברתי קבעה; היית טריגר בלתי נמנע.

 

חרף כל אלו, אני מרגישה צורך לצאת בהצהרה קצת משונה. אני מקבלת את העולם, גם כשהוא שוקע ביני לבינך. הקרובים אלי מרימים גבה לשמע הבחירה הבלתי צפויה ומגוללים בפניי סיפורי גבורה אודות בני אדם אשר יצאו למלחמות על הרבה פחות מכך. אני מגלגלת להם עיניים בבוז. גם אני כבר יצאתי עירומה לשדות קרב בוערים, מוכנה להילחם על אנשים שהם פחות ממך. הייתי שברירית, ושבתי משם שבורה. אף תועלת לא הופקה, קל וחומר שלא בריאות. כשניסיתי להדביק את עצמי בחזרה לחתיכה אחת, התנחמתי בעובדה שפעלתי למען מטרותיי, ואין זה משנה אם נהרגתי בדרך לשם. כיום, אצילי בעיניי הרבה יותר לדעת להרפות. להבין שאני חשובה. להסתכל עליך מתרחק מחוף מבטחיי, להתכווץ מבפנים אבל גם להאנח בהקלה. לזכור שגם אם הכאב ניזון עכשיו מנשמתי, יבוא יום והוא ימצא שובע. ביום ההוא, תעיר ותאיר אותי השמש בקרני ההחלמה הנעימות שלה ואדע שניצחתי את כל מלחמות העולם. אמבר איננה מקבלת את ההסבר, רואה בו כהשלמה עם הפחות, ולי הרי מגיע יותר. אני מתקנת אותה; מגיע לי הטוב ביותר.

 

מלו

חשבונפש

עם כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי אחרת – כשאני רואה את מיר, דעתי משתבשת. חודשים של כעס, שבר ואכזבה כמו הופכים לשקופים בתודעתי כשעיניי מזהות מולי את דמותו הכחושה, הרפויה, והקרביים שלי עולים באש וממיסים באחת את חומות הקרח החוצצות בינינו. כשאנחנו יחד, אחד מול השניה, אי אפשר לשחק משחקים; האמת מתלבשת מעצמה על הפנים ואין ברורה ומדויקת ממנה. אני נוצרת לעצמי את רגעי החסד שלנו ביחד, לבד, כשאני מגלה לו באוזן בקול כמעט שבור שהתגעגעתי נורא. מיר, בדרכו השתוקה והכמעט מתישה, משיב לי בחיוך מריר ומחתים נשיקה על שקע הצוואר שלי. שלוש שעות אחר כך, גם שפתיו של גיא יגיעו לאותה הנקודה בדיוק, כשלשונו תותיר חותמות רוק על כל חלקי גופי. הלילות עם גיא תמיד אינטנסיביים, רגשית אך גם פיזית. הוא מרתק אותי למיטה עם כל משקל גופו, וחודר רק אחרי שהוא מוודא שאין לי שום יכולת תזוזה. הוא חודר במהירות נטולת רחמים ופניו היפות לפתע הופכות את צורתן והחיה שבו נגלית אלי. הוא יודע שככה אני אוהבת. הוא יודע שככה אני גומרת. לגמור מתוך הכאב, חוסר האונים, עם דמעות שנקוות בצדי העין. אחרי שכל אחד מגיע לפורקנו, הוא נשכב לידי, מזיע ומתנשף, מתחיל ללטף ולמחות את לחיי הרטובות.

 

 

גיא מציע להסיע אותי הביתה, אבל אני מסרבת. אני יוצאת מביתו
בשמונה בבוקר ומתהלכת באיטיות, מאזינה לשקט של השכונה. הגוף כאוב ועייף.
אני מזהה מדרגת אבן להתיישב עליה ובזמן שאני מגלגלת סיגריה, ראשי מגלגל את
הלילה שהיה. האירועים האחרונים, ביניהם הפגישה עם מיר, רק הוסיפו למועקת החגים שהחלה לרבוץ כבדה על החזה כבר מתחילת השבוע שעבר.

 

בכנות, נגמרה לי הסבלנות להחלטות המפציעות בתאריכים רשמיים מסוג ראשי שנה וימי
הולדת. אני מגלגלת עיניים לסיכומים, להצהרות ולאיחולים סינטטיים ותבניתיים – כל אלו מרגישים
יותר ויותר מאולצים בכל שנה מחדש ומכאן נשבעתי להפסיק עם ההרגל העדרי
הנ"ל. במילא אין לכך טעם. הרי, כל יום עשוי להפתיע מקודמו ומיני התרחשויות צצות כפטריות ביער אחרי לילה גשום במיוחד. ככה זה לפחות כשהעולם הסובב אותי לא עוצר לשניה והשבועות האחרונים חולפים בקצב מהיר, ולעתים אני תוהה האם מהיר מדי. הכל קשה יותר כשאין לי פנאי לעכל, רגשותיי מעורבים ונפשי מבולבלת. הכתיבה שלי צברה חלודה והמילים מעלות אבק בארגז הכלים ששוכב חסר שימוש בפינת החדר האינטימי של הנפש. כל פעם שאני מנסה להיכנס שוב אל החדר הזה, אירוע חדש מושך את תשומת ליבי ומונע ממני את המנוחה המיוחלת.

 

אז נכון, אני לא תולה יותר החלטות בלוחות שנה, אבל המפגש עם מיר הזכיר לי שאני צריכה לעצור לזמן מה ולהתבונן לאחור. לא לסכם דבר, אלא רק להתבונן ולהסיק בליבי את המסקנות הדרושות. הרי השנה שחלפה הייתה קשה, וקשות ממנה עוד יגיעו; עלי להתמודד עם מה שקורה עכשיו כי אם אזניח ואדחיק את המתרחש, אתקשה להתמודד עם אירועים מורכבים בהרבה אשר סביר להניח, יגיעו מתישהו בעתיד הרחוק או הקרוב. המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שהמחשבה שלי אינה צלולה בנוף הקבוע שמקיף אותי; הפעולות שלי אוטומטיות וגם השפה שלי מתחקה אחר זו של בני אדם אחרים. אני שוקלת לשלוח את עצמי רחוק מכאן לפרק זמן מסוים שאחליט עליו כשהנושא יהיה פחות בגדר מחשבה ויותר מעשי. עייפתי מתחושת הזרות לעצמי וגם הסובבים אותי טוענים שהשתניתי. אני חושבת שזו תופעת לוואי של התבגרות, או התגברות, תלוי בזווית ממנה מסתכלים.

בעודי יושבת מהורהרת ברחוב, לפתע הרגשתי רטיבות נעימה על פניי; טיפות זעירות החלו ליפול מהשמיים, ועל רקע השכונה האפורה ואוויר הבוקר הקריר שדגדג לי את העור, הבליחה תחושה זרה של אופטימיות דביקה אשר מילאה לי את הנשמה. הרגשתי מבורכת, אבל רק לרגע, כי השמש הצברית מיהרה להפציע ולחמם, לשרוף.

 

מלו

טבע האדם

 

השטן עמד מחוץ לתא השירותים כשכרעתי מעל האסלה והטלתי את מימיי. נוזלים התמזגו והפיקו צליל המסגיר לאוזניו את אנושיותי. הרגשתי איך גופי נכלם, מתכווץ אל תוך עצמו, מאכיל בדם את הבושה ששולחת גרורות. פתחתי את הדלת והחשתי צעדי לכיוון הכיור, משפילה מבט, בורחת מעיניו הרעילות. התרכזתי בסבון שהעלה קצף בין אצבעותיי והקשבתי לתנועת השירותים הממשיכה כסדרה; מים יורדים, ברזים נפתחים, זרים רנדומלים נכנסים ויוצאים, נועלים, מפשילים, וכולם, כולם מנסים להסתיר, להסוות את טבעם הבסיסי, הפרטי ביותר.

נוכחותו של השטן מאחורי הייתה כבדה. סגרתי את הברז ובתיאום מדויק הוא הושיט לי מטלית נייר. הרמתי את עיניי לאט עד שנתקעו על שפתיו המעוקלות מעלה, אשר לחשו אלי באלו המילים, ללא כחל ושרק; "בפעם הבאה את תתני לי לצפות בך, מתוקה.

 

מלו